בנובמבר 1095 התכנסה ועידת קלרמון בצרפת. במסגרת הועידה הקתולית הזו, נשא האפיפיור אורבן השני, נאום בפני עם רב בו המריץ את הקהל לצאת למסע צלב לארץ הקודש, לעזור לאימפריה הביזנטית שאיבדה את רוב שטחי אנטוליה לטורקים הסלג'וקים ולשחרר את ירושלים מידי המוסלמים. ליוצאים הובטחה כפרת עוונות. במסגרת הנאום קבע את הסיסמה Deus Vult = רצון האל. מעתה ואילך קריאה זו שימשה את הצלבנים בכל מלחמותיהם בעת ההסתערות על המוסלמים. האפיפיור אורבן השני ערך מסעות ברחבי פרובנס ואזור מידי (דרום מרכז צרפת של היום). הוא ביקר בלה פואי LE PUY שהיא מקום מקודש על הדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה. האפיפיור פקד את מואסק- MOISAC ואף ביקר במנזר היפה שלה. בכל מקום בו ביקר שוחח עם אדוני המקום וגייס אותם למסע הצלב המתגבש. הוא המשיך לטולוז כאשר מטרת ביקורו המוצהרת היתה לקדש את הבסיליקה של סן סרנן SAINT SERNIN ומטרה לא מוצהרת היתה לתכנן יחד עם ריימונד הרביעי מטולוז (או מסן ג'יל SAINT GILLES) את פרטי מסע הצלב. אורבן ייחס חשיבות למיפגשים אלו ובמיוחד עם ריימון מסן ג'יל. אביר בעל נכסים רבים וחבלי ארץ חשובים בדרום צרפת וזה שהוביל את המסע של אנשי לנגדוק ואנשי פרובנס.
תבליט משער הכניסה לכנסיית המנזר בסן ג'יל. המתאר את כניסת הנצחון של ישוע לירושלים.
|
מכל רחבי אירופה התכנסו אבירים כדי לצאת למסע. ראשוני היוצאים התארגנו באזור העיר טולוז בנחלותיו של ריימון הרביעי הוא ריימון מסן ג'יל (סן ג'יל הוא כפר על הדרך הפרובנסלית לסנטיאגו דה קומפוסטלה שבו היה חי קדוש בן המאה השישית ושמו סן ג'יל). כתואר כבוד נקרא ריימון הרביעי – רוזן טולוז, ריימון מסן ג'יל. המנזר של סן ג'יל נבנה בסגנון רומנסקי במאה ה12 ודומה הוא בסגנונו לכנסיות אחרות מאותה תקופה המצויות בקרבת מקום. כאשר הגיע האפיפיור אורבן השני לטולוז – הקרויה טולוסה (בשפה האוקסיטנית המדוברת בדרום צרפת ובחבל לנגדוק) הוא נועד עם ריימונד כמו שנועד עם אבירים נוספים לפני כן כדי לעודדם לפתוח במסע לארץ הקודש. האפיפיור עבר איתם על ההכנות למסע ונכנס בשערי העיר בקבלת פנים רשמית בה קידש את הבסיליקה היפה הבנויה בסגנון רומנסקי. האפיפיור ברך את היוצאים למסע הצלב שהגיעו מכל רחבי דרום צרפת כדי להצטרף לצבאו של הרוזן. בקיץ 1097 יצאו לדרכם הכוחות הפרובנסליים – אלו היו הכוחות שבפיקודו של ריימון מסן ג'יל שכללו אזורים נרחבים נוספים מדרומה של צרפת . היה זה הצבא הגדול ביותר והעשיר ביותר שבכוחות הצלבנים. אל קריאת הקרב של האפיפיור נוספה זעקת הקרב של אנשי לנגדוק – "טולוסה" באוקסיטנית היא העיר טולוז בהגייה הצרפתית. |
 |
ציור קיר בקפיטול שבטולוז המתאר את כניסת אורבן השני לעיר 1096
מפלנדריה יצא גוטפריד מבויון, מדרום איטליה טנקרד ובוהמונד הנורמנים. כוחות נוספים הגיעו מגרמניה (בדרכם טבחו יהודים – אלו גזירות תתנ"ו). הם עברו בצפון איטליה , הגיעו לדלמטיה- בדרך בזזו כפרים ושדדו מזון כדי לקיים את עצמם. ואז הגיעו לטריטוריה הביזנטית דוברת היוונית. באותה עת האימפריה הביזנטית איבדה את אנטוליה שהיתה בידי הסלג'וקים לאחר קרב מנזיקרט (1071) בו הביסו את הביזנטים. האיום הסלג'וקי הוא אשר הניע את אלכסיוס קומננוס הקיסר הביזנטי לבקש את עזרת המערב. עתה הגיעו אל מה שנותר מאדמותיו שהשתרעו על שטחן של יוון ותרקיה הדרומית וכמובן קונסטנטינופול. כאשר הגיעו לקונסטנטינופול עזר להם הקיסר אלכסיוס קומננוס לחצות את הבוספורוס. תמורת העזרה נשבעו האבירים לאלכסיוס שבועת אמונים. בהבטיחם שמה שייכבש משטחים שנכבשו על ידי הסלג'וקים יחזור להיות נחלתו.
הם כבשו את העיר ניקאה (איזניק) לאחר מצור וקרב עם כוחות סלג'וקיים. והמשיכו בדרכם . בדורילאום נתקל בוהמונד בצבא סלג'וקי בפיקודו של קיליג' ארסלן. הסלג'וקים הובסו כאשר הבישופ אדהמר מלה פוי מצבאו של ריימונד מסן ג'יל הפתיע את הסלג'וקים בעורפם ושרף את המחנה שלהם. הסלג'וקים פתחו במנוסה. עתה פנו הצלבנים לאדסה אותה כבשו והקימו שם את נסיכות אדסה. היעד הבא בדרכם דרומה היתה העיר אנטיוכיה. לעיר כמה שערים, מגדלים ואוכלוסיה מעורבת מוסלמית ונוצרית. היו בה ארמנים, סורים אורתודוכסים נוצרים ויוונים אורתודוכסים. המצור על אנטיוכיה ארך כמה חודשים – סתיו, חורף וקיץ. המצור על אנטיוכיה באדיבות ויקיפדיה
כ 30,000 צלבנים הגיעו לעיר המבוצרת שתיארוה כעיר שאינה ניתנת לכיבוש . הם פתחו במצור שנמשך מאוקטובר 1097 והסתיים באוגוסט 1098 כל הנסיונות לפרוץ אל העיר עלו בתוהו. רעב פקד את הצרים והם התפזרו בסביבה החקלאית כדי לאגור מזון. הנורמנים יצרו קשר עם בוגד בשם פיראז – בונה שריונות ממוצא ארמני שהופקד על מגדל ליד "גשר האחיות".הוא הסכים עבור תמורה נאותה לאפשר לצלבנים לחדור למגדל. מספר צלבנים שכללו את בוהמונד עלו למגדל ופתחו את שערי העיר לכוחות הצלבנים שערכו טבח בתושבים. הם לא הבחינו בין נוצרים למוסלמים.
משנכבשה העיר בוהמונד השתלט עליה בשולחו את נציג הקיסר הביזנטי לדרכו כדי שיוכל להשתמט משבועת הנאמנות לקיסר.
לפני שריימון המשיך לירושלים ראה אחד הבישופים חזיון (אולי בשל הרעב) שבו אנדריוס הקדוש מופיע ואומר לו שהרומח הקדוש בו נדקר ישו על הצלב בידי לונגינוס מצוי בכנסיית פטרוס בעיר. ואכן הרומח הקדוש "נמצא" על ידי ריימון. תוך כדי המצור הגיעה משלחת ממצרים למחנה הצלבני. היו אלו שליחים מלווים בכוח צבאי של הפטימים השיעים שהיו כמובן ביחסים גרועים עם הסלג'וקים. הם הציעו ששיתוף פעולה וחלוקת טריטורילית שתיתן לצלבנים את אזורי הצפון ולפאטימים את ארץ ישראל. הובטחה להם גישה חופשית לירושלים ולמקומות הקדושים. הצלבנים שבאו במטרה עיקרית לשחרר את ארץ הקודש סרבו . הפאטימים כבשו בסוף 1098 את ירושלים מידי הסלג'וקים- אך לא לאורך זמן.
כוחותיו של ריימון המשיכו דרומה אל עיר הקרויה בפי היוונים מארה. המוסלמים שינו שמה למע'רת א נועמן על שמו של נועמן אל בשיר שהיה שליט העיר ואחד מ"חבורתו של מוחמד" ( הצחאבה) . בפי הצלבנים נקראה גם – מארה. אך מה שארע בעיר זו בעיר הזו בעת מסע הצלב הראשון היה חריג מאד. צהמצור על מבצרה של מארה ארך זמן רב וכאשר כבשו לבסוף הצלבנים את העיר ערכו טבח באנשי העיר בו נהרגו כ8000 איש. ביום 12.12.1098 התרחשה הפריצה לעיר שלוותה באותו טבח. לחיילים האירופים לא היה מספיק אוכל והם היו מאד רעבים… צלבן אלמוני כתב לאפיפיור אורבן השני כי "רעב כבד היה נחלת הצבא במארה ולכן הכורח האכזרי היה לאכול את גופות הסרצנים…
רודולף מקן כותב: " במארה כוחותינו בישלו כופרים בוגרים בסירי בישול ושיפדו ילדים שנאכלו צלויים..." פולק משארטר כותב: " צר לי לומר כי אנשינו שדעתם נטרפה מרעב כבד אכלו נתחי בשר מישבני הסרצנים.. כאשר הבשר לא נצלה דיו באש טרפו הם אותו בפיהם בפראות.." האם הסיפור אמיתי? כמעט כל תריסר הכרוניסטים שכתבו ספרים על מסע הצלב בעשרים השנים שלאחר לכידת ירושלים מכירים סיפור זה ומזכירים אותו, לפעמים באי אמון או בגועל או בהכחשה, אך תמיד באי נוחות. הפרטים העיקריים של הסיפור ברורים. ב- 28 בנובמבר 1098, הרוזן ריימונד מסן-ז'יל הטיל מצור על מארה. שבועיים לאחר מכן, ב -11 בדצמבר, בעזרת מנהיגי צלב נוספים, שבר צבא ריימונד את ההגנות של העיר והשתלט עליה למחרת. הצבאות השונים המתינו אז חודש כשמנהיגיהם התלבטו כיצד ליישב טענות קנייניות שנולדו מכיבושיהם. לבסוף, ב- 13 בינואר 1099, בלחץ עז מצד חסידיו, אסף ריימונד את כוחותיו והמשיך את הצעדה לירושלים. בשלב מסוים במהלך פעילות זו – כפי שנראה, המקורות חלוקים משמעותית על העובדה שמספר בלתי מוגדר של חיילים אכלו מבשר האויב המת.
היסטוריוני מסעי הצלב הגדירו את הקניבליזם הזה במידה רבה כעניין שולי ביחס לנרטיב העיקרי, והתייחסו אליו לעיתים באופן לא עקבי, בהאשימם תת קבוצה של צלבנים מרוששים שנקראים טאפורס במעשה הקניבליזם .
ההיסטוריון ריילי-סמית רואה בקניבליזם תגובה לרעב ולא מאשים את הטאפורס בהכרח אלא את "הרעב הכבד מאוד" חוקרים אחרים ממשיכים לקשר את הקניבליזם עם הטאפורס, ההיסטוריון אמין מאלוף כותב הספר "מסעות הצלב בעיני הערבים" , מכתיר את הפרק על כיבוש ירושלים בשם "הקניבלים של מערה." וכך הוא מסכם את המקרה : "זכר הזוועות הללו, שהשתמרו והועברו על ידי משוררים מקומיים ומסורת בעל פה, עיצבו דימוי של הפרנקים שלא יימוג בקלות"; ו"הטורקים לעולם לא ישכחו את הקניבליזם של תושביהם."
בסביבותיה של מע'רת א נועמן ישנן ערי רפאים מהתקופה הביזנטית כמו סרג'ילה ובארה. פסיפסים מערים אלו מצויים במוזיאון הפסיפסים אשר בעיר. עיר הרפאים סרג'ילה בסוריה.
ריימון מסן ג'יל עזב את מארה והמשיך לירושלים עם כוחות צלבניים נוספים. הוא חנה מצפון לירושלים ולאחר כיבוש ירושלים בנה במקום בו חנה ביצור צלבני. על מקום זה יושב היום כפר מוסלמי הנושא את השם סינג'יל. הערבים בלי משים שימרו את שמו של הקדוש הצרפתי מדרומה של צרפת..
ביום 15 ליולי 1099 בשעה 09:00 פרצו הצלבנים לירושלים, כבשו אותה וערכו בה טבח.
הכפר סינג'יל ליד שילה.
במסגרת המצור צר צבאו של ריימון על העיר מצד דרום (הר ציון) וחדר משם היישר לרובע הארמני ולמצודת העיר לה קראו הצלבנים מגדל דוד. ריימונד סרב בתחילה למסור לגוטפרוא דה בויון את המצודה , אך וויתר לבסוף. לריימון הוצעה מלכות ירושלים אך הוא סירב. הוא העדיף את נחלת טריפולי אשר בלבנון.
הוא עשה את דרכו צפונה וצר על טריפולי. תוך כדי המצור בנה מצודה על מונס פרגרין – המצודה ששימשה את הצלבן שצר על העיר הפכה למצודה של טריפולי העיר ושמה בפי הלבנונים קלעת טאראבלוס או קלעת סנג'יל.
בסופו של המצור השתלט ריימון על כל נחלות טריפולי והקים את רוזנות טריפולי. וכל צאצאיו שנותרו כאן נשאו את השם הרוזן מטריפולי.
מצודת סנג'יל בטריפולי שבלבנון.
כתב: מיכה זילברמן.
התמונות באדיבות ויקיפדיה.